Listen to Episode

Read Episode Transcript

אתם מאזינות, ואתם מאזינים לכאן אסתטי. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי. הי שאול הי ענת, היום אני רוצה לדבר איתך על חנויות של פעם. כבר ראינו בקניונים, כאילו אולי צליל לא אמרה לך בחפיפה, אבל הרעיון בחיות כיס הוא שכל פעם אנחנו עושים פרק על משהו אחר. עידכנה, אבל החנויות שאני רוצה לדבר איתך עליהן היום הן הכי רחוקות מקניון שאפשר. אם בפרק על ארץ הקניונים דיברנו על איך קניונים מתוכננים מעוצבים ומנוהלים כדי להשיג כמה שיותר רווח לבעלים, אז החנויות שאני רוצה לדבר איתך עליהן. לפעמים נראות לי כמו ההפך הגמור מזה. יום אחד הלכתי באבן גבירול בתל אביב ועברתי ליד חנות קטנה וותיקה, מין כל בו של פעם עם חלון ראווה גדוש בדברים כמו רדיו אנלוגי, מראות כיס, טבליות קרח וגם מסחטת מיץ טבעית איכותית. הכל עם פתקיות, מחירים, כתובות בכתב יד, נכנסתי והתחלתי לדבר עם המוכר. השיחה התארחה ואיתור ח. דיברנו קצת ובין לבין נכנסו כל מיני לקוחות, יש לך שרפרף. מתקפל הגיעה לקוחה לא מאוד טיפוסית, בחורה אופנתית, כזאת צעירה. אתה קולט? עוד עשה לה הנחה ויעפילו לא ביקשה, לא נשמע כמו מהלך מאוד כלכלי אולי ולא נכנסו המון לקוחות, אבל כן נכנסו הקבועים אנשים שפשוט רוצים מישהו לפטפט איתו? הקבצן שבה לשוחח ולקבל דוגמיות ל שמפו. הבחור שמביא למוכר כל יום עותק של העיתון, וחוזר אחרי הצהריים לשוחח עליו. האזנתי גם להזמנה טלפונית שהוא כתב על פתק בכתב יד, ואפילו פגשתי את נער השליחויות, בחור בין 80, שיצא לדרך חמוש בקורקינט. נשמע לי וקסדה. מה, כמה זמן היית שם? לא יודעת, אולי איזה 3 שעות? ופתאום קלטתי שעד הרגע הזה, למרות שביקרתי פה ושם בחנויות כאלה, אף פעם לא באמת שמתי לב אליהן. חנויות ותיקות עצמאיות, כאלו שלא לגמרי תואמות את כללי השוק בה 2023. את כל העסקים פה שאני זוכרת בתור ילדה שהיו מקפיציצים. ריקים ורק מחכים שמישהו ייכנס, תוך כדי שהיא דיברה טעיתי. מה המודל הכלכלי של החנויות האלה? מה זה המיקרוקוסמוס הזה שמתנהל לו? במקביל לעולם הכלכלה הסטנדרטי המהונדס, המחושב כל כך שבו בעלי חנויות, סופרים כל סנטימטר בחנות כדי לוודא שהיא עושה את הרווח המקסימלי. ואיך בעוד עסקים קמים ונופלים הן נשארות. העיר שעסקים שורדים כל כך הרבה זמן להחזיק עסק זה דבר מאוד דינאמי, שוק שהם מאוד קשה להצליח בו עם חנות נשארת 30 או 40 שנה זה כמעט נגד הטבע. ראיתי למשל סקר של הלמס שבדק את אחוזי השרידות של עסקים. רק 26% מהעסקים שנפתחו 2005 שרדו באלפיון 21 נחש. מה התחום שהכי קשה לשרוד בו? ברים כזה נכון, אוכל ושירותי אירוח רק 11% שורדים, ובמקום השני המכובד עסקים שנמצאים תחת הקטגוריה מסחר סיטוני וקמעוני ותיקון כלי רכב מנועיים שבהם גם החנויות שלנו שם בערך 20% שרדו רק אחד מחמישה עבר את רף ה 15 שנה. יש איזה סוד שגורם לחנויות מסוימות לשרוד יותר מאחרות. הלכתי לחנויות ותיקות שסודות המון שנים בכל מיני מקומות בארץ לבדוק מה באמת קורה שם. אז השבוע בחיות כיס מה זה אומר לנהל חנות קטנה וותיקה, ומה הם סודות השיווק של החנויות האלה? איך זה שבעולם מהיר ועצבני, החנויות האלה עם אותו שלט ופרסומות בטעם של פעם מצליחות בכלל לשרוד, והאם אנחנו צריכים לעזור להן להישאר בחיים בכוח? פתח. נתחיל לייצג את עצמי לקורן פיני. אני מנהל פה חנות כבר כמעט 40 שנה. אחרי השירות הצבאי שלו, פיני מגיע לחנות עוד להיט במרכז המסחרי הישן של דימונה. לא יכולתי להרשות לעצמי אפילו לסגור שעה לפני הזמן לא הייתי סוגר, לא הייתי פותח שעה באיחור. היום אני רוצה לנסוע, אני נוסע, אני רוצה, זה אני פשוט סוגר והולך. כבר לא, לא כמו פעם. הראשון שגנב לי את הפוקוס בחנות, היה כמות הדיבידנדים שמוצגים לראווה מסודרים בשורות אחד מעל השני. דיוויד איים על סרטים אמריקאים, שרק מלהסתכל על העטיפה. אני יכולה לדמיין כמה קיטש אם הם היו די וי די אם לילדים ונוער וכמובן גם של סרטים ישראלים שאוליי זה dvd. אתה היית הכי רוצה לזכור עכשיו? מופע הקולנוע של רוקי, אוקיי, אני נראה לי את המורדים יש לפיני את זה. אגב, כי כילדה חשבתי שזה תוכן לא ראוי ולא צפיתי. וואלה. נראה שהגיע הזמן לגלות מה פספסתי, אבל למרות הפינה המאוד מפוארת הזאת, פיני הוא דווקא דוגמה למישהו שלא ניתקע בעבר החנות שלו כל הזמן עוברת שינויים. הוא התחיל בתחום המזון. אומר לי בוא נלך, נקנה ירקות ונכון בשוק. תראו מה אני מתבייש למכור בשוק. ממי שהפך להיות השותף שלו. יש פה חנות שמישהו רוצה למכור וזה בוא ניכנס, אני ואתה, קח אותה זה ההכנות של הכלי נגינה עם התקליטים. אמרתי לו בוא. בהתחלה ואז. הלכו ונעלמו, עד שמכרנו את האחרונים בשקט יחידה בשביל להתפטר מהם. היום כבר זה בן 100 ל 200 ש"ח תקליט. אבל זה לא הספיק. אין מתנות כלי בית בתקופה ההיא בסופרים לא הייתה מוצא דבר כזה בכלל. מתנות גם ברשתות השיווק, אז פיני והשותף שלו הפכו גם לבית ספר למוזיקה. היינו בתקליטים מתנות, כלי נגינה, בית ספר למוזיקה. לאן עוד העסק הזה הולך? אני הייתי מגיעה לפעם חמישי בבוקר לחנות, רואה פה בחוץ. תור עוד לא היה צריבות ולא היה הורדות. לא היה כלום. מצאתי כתבה 2002 על כך שמספר החנויות הווידאו בארץ הוכפל, אז נפתחו 100 20 חנויות בשנה אחת. לא איתנו בשלב הזה. למה הוא בעצם משאיר את ה dvd? אם עדיין לא רק אותם יש לו גם קצת תקליטים והמון דיסקים. נראה לי שזה גם קצת תפאורה וגם כי תמיד יבוא האחד שמחפש, אז למה לא? אבל היום זו כמובן לא עיקר הפרנסה שלו. היום הוא עשה עוד שאיפה. נוריות מקרן הקול פטיפונים. תמיד אני אומר אני מחזיק פה המון המון תחומים והכל ביחד עושה את הפרנסה. כל אחד לבד פה הוא לא מספיק וזו התורה של פיני על רגל אחת. תמיד, הוספתי, הוספתי, הוספתי. הוספתי, כי גם בתקופות שהיה חלש כל מי שרצה דיסק רק פה יכול לקנות בדימונה. אין לו מקום אחר לקנות. עמי אסא הוא קריטי לעסק וותיק שרוצה לשרוד. הוא כל הזמן צריך למצוא נישות חדשות. יש אנשים שרוצים להכות את המומחה אז הם באים בגישה. נכון שאין לך את זה? בית הכלבו הבית הנקי על רחוב אבן גבירול בתל אביב, שביקרתי בתחילת הפרק בשנים האחרונות, נפתחו סביבו שני סופר פארם וגוד פארם, אחד במרחק של 400 מ'. אז האסטרטגיה שלו היא לדאוג שכל דבר שרק תחלום עליו תוכל למצוא אצלו מין וואן סטופ שופ, גם סופר פארם, גם הום סנטר וגם מקס סטוק. ידעתי כמה זה פופולרי הדבר הזה מתקן לקוביות קרח. למשל. סתם אני מסתכל פה על המדף אז יש את זה נורת הלוגן. כן נורת היא 14. כן? ואם זה לא מספיק הוא דואג לפנות באופן ממוקד לקהל שעדיין יותר סביר שיעצור בחנויות הוותיקות אזרחים ותיקים. של הרב קו של רוח אין פה איזה 3% בקושי אבל זה שירות ושירות שמביא אנשים בחזרה. ואיך למבוגרים? הם לא מתעסקים עם האפליקציות, ואם מישהו בא ומסביר להם אז בכלל מצויין ואת רואה שהוא חשב. נודיע לכל הפרלמנט שלנו שאנחנו יושבים איתם שיבואו אליך ובאמת באו אנשים אוקי? אז הם דואגים לגוון ולהתאים את עצמם לקהל שלהם שזה היה אחלה, אבל ברוב המוצרים יש כנראה מספיק רשתות שמוכרות את אותם הדברים. כנראה שיותר בזול. אז תסתכלי הסופר. פעם יש לו שיטה מסוימת, הוא לוקח לו איזה 10 20 מוצרים, לידרים מוזיל אותם לפעמים במחיר יותר זול מאשר אני קונה. אפילו. בוא נגיד שהם עושים מחיר של חמישייה הפותחת. אני לא יכול להתחרות, אבל כל היתר שמסביב מאוד יקר. כמעט בכל תחום. גם פיני מדימונה מתמודד איתה. הבעיה של כל החנויות הקטנות זה החנויות הגדולות של הרשתות איתה אני קונה 2 3 מהיבואן הם, או שהם קונים 1000 והם מקבלים מחיר הרבה הרבה יותר טוב ממני או שהם בכלל מהווים יבוא שלהם. התחומים שבהם אין שום סיכוי שהרשתות יתחרו בו. יש לו שירות בלעדי שלא ניתן להשיג בשום מקום אחר, בדימונה, ניחוש. הקדשות אישיות על תקליטים ישנים זה אחלה רעיון האמת, אבל לא. אולי בהמשך, אבל זה משהו קצת יותר במיינסטרים. אם אפשר לקרוא לזה מיינסטרים. ואז אני רואה שאין וידאו, אז אמרתי אני רואה אנשים שהם תקועים עם קלטת וידאו ואין להם איך להעביר אותה לדיסק. אמרתי, למה לא לעשות את זה? כמה מראות כיס את המכשיר, שירות המרת קלטות וידאו זה גאוני. אני חושב שאמא שלי צריכה כזה, אז הוא בעצם מביא שירות מאוד ייחודי שגם מתאים את עצמו לקהל היעד שלו. אין לו מתחרה אחד בכל דימונה, אבל זה לא רק במוצרים ובשירותים. זה גם היחס, כי בחנויות מהסוג של פיני הכול קם ונופל על נאמנות. דימונה, ואין לנו לקוחות מתחלפים, מה שנקרא, אז אנחנו חייבים לתת שירות טוב, אישי ומיוחד, ואני רואה כמה אנשים מעריכים וזה וזה חשוב במקומות כאלו, כי כל אחד שאתה שורף פה שורף את עוד כמה מסביבו. סיפורים על לקוחות הזויים ואיך הוא יתמודד איתם, אבל סיפור אחד תפס אותי במיוחד. כולם אומרים לי, אך יש חסר סבלנות לאנשים שבאים ונודניקים וסתם מעצבנים. כל הכוח, אם היום הוא קטן, יום אחד יהיה גדול. היה איזה בחור, כל הזמן מגיע אליי. אתה יכול לתת לי בבקשה את ודף מרים, דיסק דיסק, מסתכל אחורנית, רושם, מסיים, מחזיר לי תודה, הולך אחרי המים, 3. אותו סיפור. כל פעם כן ולא קונה כלום. הוא בא אליי. הם שני דפים של 4. הם רשימה של דיסקים. אומר לי אני רוצה את כל אלה אני מסתכל, אני רואה את כל זה אתה מבין שיש פה איזה 6000, 7000. ש"ח אומר לי, עמדתי להשתחרר ותיכננתי שאם המענק שחרור שלי אני קונה דיסק, זה החומרים, הסבלנות משתלמת, וגם אם לקוח נראה לך הוא של שקל וחצי תתן לו יחס של מיליון דולר. הדרך הנכונה, הנאמנות הזו היא בין הסיבות היחידות שיש ללקוחות להגיע דווקא לחנות הוותיקה הקטנה, כי באמת יש כל כך הרבה אלטרנטיבות. היום גם באינטרנט, גם חנויות אחרות. רשתות גדולות אבל באמת ליחס ותקשורת האנושית כנראה שאין תחליף עבור הרבה מאוד אנשים. אבל זו בדיוק השאלה, זה מספיק. כמה אנשים ראית כשהיית אצלו בחנות? האמת, שבשתיים שביקרתי אצל פיני לא היו המון לקוחות, אבל הוא הסביר לי שהוא ספק של הרבה מוסדות בדימונה והכל ביחד הסתדר. פיני נראה לי כמו מי שבאמת חי את החלום שפיצח את השיטה שהרעיון שלנו נגמר ב-1 וחצי הוא מיהר לסגור את החנות. בדיוק בשעה שהולכים לאכול צהריים ושנת אנחנו אחד וחצי עד 4 סגור. כמו לפני 40 50 שנה, אני לא יודע אם את זוכרת, אבל פעם זה היה חוק. היום זה נשמע הזוי. בעיני המאסטר של המדריך, הלא כתוב לה, איך להשתנות ולשרוד. קיה, חנות עצמאית ותיקה לא נאיבי לגבי עתיד החנויות האלה ב"ה. אני בחנות שלי מתפרנס, מתפרנס יפה, אם אני לוקח את החנות הזו איך שהוא מעביר אותה לכל מקום בארץ. רוב הסיכויים שכמה חודשים הם סוגר אותה פה חלק גדול. הלקוחות קבועים לפחות 50 60% ברמה של שמות שהם מתקשרים אליך ושם. אף אחד לא מכיר אותי, ואם אני יותר יקר בשני שקלים, באיזשהו מוצר לא משהו, יקנה אותו. אצלי לא נראה לי שזה יימשך הרבה זמן קשה קשה עסק קטן רק אם אתה ממש משהו ייחודי, מקצועי, לא משהו שאתה רק מוכר. בעקבות הדברים של פיני החלטתי לחפש חנות ותיקה מקצועית וייחודית שמוכרת משהו שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. הוא שואל, אם יש לך ציפורן יותר אבלה. 45. הוא כבר היה אצלך לפני כמה זמן ואמרת שלא אתה תתאכזב, אתה יודע לנחש מה החנות הזאת עושה. הנדסת ציפורניים מרקמה אנושית לא לא מדובר בדנה עטים, חנות ברחוב דיזנגוף בתל אביב שמתמחה בעטים נובעים. כא% מהאנשים שעוברים ברחוב חושבים שאנחנו משוגעים% אחד יודעים ומי זה התפרסמו כל השנים? זה ממש ככה. היה זה שמעון, והוא מנהל את החנות יחד עם הבת שלו עינת. סיימתי את הצבא והגעתי לפה כי תמיד גם הייתי פה איזה משהו שפשוט קרה. כי שם המשפחה שלהם הוא דנה שמעון דנה ועינת דנה. מבלבל, אני יודעת, שמעון גדל לעסקי החנויות הקטנות. כבר בגיל 6 הוא היה מתרוצץ בבית הדפוס של אבא שלו. שילבנו יחד את המתנות וצורכי כתיבה, כי אמרתי כולם קונים על חשבון המשרד לא לשלם מס הכנסה אז יקנו הביתה דברים על חשבון מס הכנסה וזה עבד מצוין. אבל בתחילת שנות התשעים שמעון רצה לפרוש כנפיים ולהקים חנות שתוקדש כולה לתשוקה שלו. מאז שהיה ילד קטן. איך אפשר לחיות רק מעטים, מה אתה, השתגעת? במועדון הלקוחות שלנו למעלה משלושת אלפים לקוחות. כשהתחלנו בת 92, 94 לקוחות. רלוונטי, תראה עטים נובעים. זה לא סיפור זול בכלל. אילו עטים סביבות בן 5 ל 8000 ש"ח ויש לי כאן אצל 16 וחצי 1000, ש"ח, שהוא נדיר מאוד מאוד. זה נקרא טולדו ידועים בעולם. כארבעה 5 עטים כאלה. שוויו בסביבות 45 46,000 ש"ח. ודאי, אני מצטער. אני חש צורך לעצור אותך, מי לעזאזל עוד קונה עטים+ עטים נובעים או שמעון, אמר לי שהקונים שלהם, בעיקר רופאים שופטים. כוחות הביטחון, גם פוליטיקאים חשובים. השם של החנות אפילו השתרבב לאחת מפרשות השחיתות של אולמרט, שהיה אספן עטים רציני הם כמובן לא היו חשודים בכלום. מתים על המפה. אנחנו ראינו מוכרים פה כמויות התאים שבעולם השתוממו סופר נדיר יוצא רק פעם אחת בשנה, בשלוש מאות 65 יחידות בלבד לכל העולם. נמכרו 42 יחידות. הם לא הבינו מה קורה פה, כי מתוך 365 בישראל, 42 זה המון. איך גורמים לדבר כזה? הנאמן הזה לאורך שנים, אני תמיד תוהה בליבי איך אפשר לקנות? עט נובע באינטרנט כי אני אצלי לא קונים את נובע בלי לנסות אותו. זה תהליך של מינימום 15 עד 30 דקות. קנייה בוטיק. רוב הקהל של שמעון ועינת הם לקוחות חוזרים. כל פעם שהיה יוצא סדרה חדשה או התחדש, אנחנו הגענו לכל אחד אישית, אנשים שאומרים את הגלויות של כרטיסי הברכה שהיינו שולחים להם עושים את זה. אלבומים, יצרו פעם מותג משל עצמם. את שהצבתי אותו לחמישים שנה למדינת ישראל באלף 998. אתה עיצבת את כן? כן, ודאי באלף. 948 יחידות קום המדינה היום הוא במחירים הרבה יותר גבוהים מאשר נמכר. אה, זה ברור מאוד בצבעי הדגל נראה לעין הלא מקצועית שלי סופר יוקרתי, ובשביל לבנות את השם שלו במהלך השנים שמעון עבד מאוד קשה. קשה מאוד, זה בית סוהר, זה כולם בחופש ואתה עובד. אני מגיעה בשלום וחצי יום יום לכאן נכנס למעבדה עובד במעבדה 9 וחצי פותחים את החנות עד 7 בערב. כן, פעם הייתי עובד, גם אני מתבייש להגיד שבתות. אז בשבתות הוא היה ממשיך לעבוד על תיקונים כי היו שולחים אליו ועטים מקולקלים. גם באירופה הוא בנה לו שם גדול, וכל מי שהגיע אליו בה כי הוא המומחה. בעצם שתי אסטרטגיות מרכזיות של חנויות ותיקות, הראשונה נקרא לזה אסטרטגית, הכל בוהמית חדש. כלומר כל הזמן להיות קשוב לקהל שלך. אבל למה שהולך ולהוסיף מוצרים ושירותים כדי להישאר רלוונטיים האסטרטגיה השנייה נקרא לזה אסטרטגית. שמעון דנה היא אסטרטגית המומחה לזהות שוק קטן אבל יציב יחסית של מוצר מאוד ייחודי, מוצר נישה ואז לגרום לאנשים לרצות לחזור אליך בזכות יחס אישי. חנויות שפגשתי באמת פעלו איפשהו בין שתי האסטרטגיות האלה כדי לספק לעצמם יתרון לאורך כל השנים האלה. אבל לפעמים גם היצירתיות הזאת לא מספיקה כי החנויות העצמאיות הוותיקות לא נמסרות בוואקום, ובניגוד לי סטיות שלהן, הסביבה כל הזמן משתנה. אני בעצם רוצה שיהיה מבחר פה בחנות, שאף אחד לא יפתח את הטלפון והסתכל באינטרנט כי ברגע שהם עושים את זה, רוב הסיכויים שהמחיר הלכה. אני יכול במקרה הטוב להיות 30 ש"ח 50 ש"ח מעל מחירי אינטרנט. כשאני רואה שאני 100 או 200 ש"ח אני פשוט לא יודע מה לעשות עם זה. יניר תכשיטים ושעונים בחדרה. העסק המשפחתי שעבר מסבא לאבא שלו בגיל 35, טל חזר לחדרה כדי לנסות להציל את העסק. לאנשים לעשות יבוא אישי. אני בתור עסק קטן, אני לא יכול ללכת עכשיו לסין ולהביא מוצרים. אני חייב לעבור דרך עוד יד בדרך שמעלה לי את מחיר המוצרים, אבל זה לא רק האינטרנט. לפעמים גם העיר עצמה מערימה קשיים. היא עיר מאוד בעייתית מבחינה עסקית. ברגע שנפתח הקניון במרכז של חדרה, אז הוא לקח המון המון עבודה, גם העירייה מאוד אוהבת. אני חושבת הקניון כי הם באר שלה, וחווינו את כל הכבישים בעיר אל הקניון. אז כשהם רוצים לעזור לעסקים מסוימים הם עוזרים העירייה. האם רק לחדרה, למשל בירושלים, בזמן בניית הרכבת הקלה הרבה עסקים שסמוכים לבנייה סבלו. והיום אותו דבר קורה גם בתל אביב. וכל זה בלי שדיברנו בכלל על שכירות. שזה מין חנויות כאלה שהמוכרים הם גם הבעלים או נגיד חנויות דמי מפתח. אבל בהרבה מהחנויות שדיברתי איתן זה ממש לא היה המצב. שכירות נורא נורא גבוהה. החנות שלהם נמצאת על אחד מרחובות המסחר המרכזיים בעיר. ונחש כמה הם משלמים על חנות של 30 מ'. נגיד 3000 ש"ח בחודש שכירות של 7000 ש"ח בחודש בחדרה, שזה די הולם יותר להגיד. אבל? אני חושב שאסור, אוקיי. עכשיו אני כבר באמת מבולבל. הם חווים כל כך הרבה קשיים. למה הם לא? פשוט סוגרים ועוזבים. זה מה שהכי הפתיע אותי. אני באתי מראש של לא עובד, מקפלים, אבל בעסקים הקטנים האלה אין משקיעים שלוחצים עליך או מלא עובדים לשלם להם משכורת. אז קשה, ההידרדרות מתחילה הם פונים לצעדים- דרמטיים ואם אי אפשר להגדיל את ההכנסות, מקצצים הוצאות והפחתת העובדים, זה היה מכנה משותף להרבה מהחנויות שפגשתי. אבל לא רק כשאני נכנסתי לפה, הדבר הראשון שעשיתי זה לפתוח את העסק בין שתיים לארבע. אני מבין שטל בא לעורר את העסק. הוא למשל פתח דף פייסבוק ועשה כל מיני שינויים כדי להתאים את עצמם לעידן החדש. אני נקלעתי לרחוב העסקים הוותיקים של חדרה בסביבות 3 אחר הצהריים ונדהמתי לגלות שכמעט כל העסקים שם באמת היו סגורים, חוץ מהעסק של טל. אבל בינתיים המאמץ הזה לא לגמרי נושא פרי. עוסק משכורת של 6000 ש"ח בחודש זה הרבה- ממה שהייתי מקבל לפני זה, זה גם הרבה- ממה שהעסק היה מסוגל לתת לפני זה יגיד לך בכנות. הילדים כבר מזמן אמרו לי אבא מספיק זהו, אתה לא רואה אור יום תצא לכם מקום עבודה אחר וזהו. אבל זה מאוד לא פשוט לחפש עבודה חדשה בסביבות גיל 60, וככה הרבה מבעלי החנויות שפגשתי נמצאים באיזשהו לימבו. כרגע הם שורדים, אבל גם הם לא חושבים שזה לאורך זמן הם כאילו תקועים בניסויים לא הכי מאושרים, אבל גם לא הכי רעים. סוג של אינרציה. תחזיק מעמד. אני אעשה את הכל, אבל אם אני אראה שתוך כמה שנים זה לא משתנה, אני אצטרך לחשוב על עצמי ולראות מה אני יכול להמשיך ולעשות האלה. אני לא רוצה להישאר בגיל 40 ומשהו ללא עבודה או מקצוע. השוק מאותת לכל העסקים האלה כל החנויות של הכל מהכל+ להיט שאולי פשוט עבר זמנכם, אלא אם כן יש לכם משהו ממש ממש, מיוחד ביד, ואין הרבה מתחרים מסביב, ואתם במיקום מעולה. כי היום יש מקס סטוק והכול בדולר או סופר פארם ממש מעבר לפינה. אז אולי יש מקום רק לחנויות מאוד מיוחדות וספציפיות. כמו החנות ההיא של התאים, אז זהו שגם בשוק ה התאים הזמנים השתנו. אני רואה ששמעתם במה למקומות בחנות שלטי לא למכירה כי רצו לקנות. אבל גם תיאטרון הזה רצו הכל. הבנתי, דלפק, הוא היה עליי. שואלת גם היו קונים, לא נשאר כלום. כל החנות ריקה פשוט ואתמול מישהו רצה לקנות את השלד שלנו. מה אמרת לו, לא הוכרע? לא הכל כסף בחיים? כשהגעתי לחנות דנה עטים קיבלו אותי חלונות ראווה גדולים ומדפים מעץ מלא וכולם עמדו ריקים. שלנו. היו מחזורים של כשלושה מיליון. 3 וחצי מיליון שקל בשנה. שהתחיל להתדרדר ירד לשני מיליון השנה שעברה, גמרנו עם מיליון וחצי מיליון 400. בניגוד להרבה בעלי חנויות אחרות, הם קיבלו החלטה די מהירה. המילה סגירה היא מילה מאוד מאוד מאוד, מאוד קשה וגדולה. כלומר, אולי זה משהו שעובר לך ככה אי שם בראש, אבל זה לא משהו שאתה חושב שבאמת יקרה. לא הייתי החלטתי לסגור את החנות חד משמעית. באמת, אחרי תקופה באמת מאוד מאוד שקטה, אני זאת שהפעם אמרתי ואני לא חושבת שאמרתי במקרים אחרים אי פעם, לאבא שאני חושבת שהפעם הגיע לחשוב על הסגירה. לאורך השנים הם עברו תקופות טובות יותר, הוא תקופות טובות- אבל הפעם זה הרגיש אחר דיבר עם אספנים, שבעצמם אמרו שהם החליטו לעצור בגלל שהם הבינו שיש להם כבר אוסף גדול, ואחריהם גמר היורשים. אין להם עניין וזה בכלל שמעון הקריא לי את אחד המיילים שקיבל. סער אותי לשמוע על סגירת החנות. אני לא יודע אם אתה זוכר את אבא שלי. הוא רכש לא מעט טים חדשים והחזיק אוסף מכובד מזה זמן. רציתי לפנות אליך ולשאול אותך האם תוכל לסייע לי למכור את האוסף של אבא שלי? כלומר, עוד דוגמה של אדם שלא רוצה חלק בבית עם. השיר הזה שיוצא כל שנה ואספנים הישראלים היו חוטפים אותו כמו לחמניות טריות. לעומת זאת, הזמינו רק 3. הם קיבלו עוד+ סימנים שהכריעו את הכף, אז הם פרסמו פוסט בפייסבוק שהגיע הזמן להיפרד, ושכל החנות בה חצי מחיר, אבל אפילו הם לא ציפו לה. התנפלות שבאה תוך 4 ימים כל הסחורה נמכרה הרבה פעמים. אתה אומר רגע, אז אולי אולי אולי בכל זאת לא אולי נמשיך, זה גם כן פתאום עובר, אבל אז אתה חוזר רגע למציאות ואתה אומר לא? הסיפור של חנות האתים של שמעון ועינת הוא לא סיפור על כישלון. או על מתחרים חזקים? זה לא סיפור על איך האינטרנט הרג את הביזנס או איך הקניון החדש והרשתות הגדולות שאבו את כל הקונים. זה סיפור על חילופי דורות, לא רק של המוכרים ושל בעלי החנויות, אלא גם של הקונים עצמם. 3 לגמור בשיא ולא בן 77 ליפול פה שכבר לא מעניין את אף אחד מיד את הזקן הזה. ככה אני חושב ויודע קצת עצוב לשמוע את הסיפורים האלה על עסקים שמתקשים או נסגרים, אבל אני חושב שזה קצת גם מהלך טבעי שמעיד על השינוי שלנו כחברה אנושית. אולי את סתם רומנטיקנית על החנויות האלו, אולי אין להן באמת סיבה לשרוד ומדובר פשוט על תקופה שמגיע לסוף שלה. זה לא חייב להיות ככה. תשאלי את האזרח הפשוט הממוצע, אז הוא יגיד לך שהוא לא בהכרח זקוק לזה, אז קמה עם כל הרומנטיקה והנוסטלגיה. אז בעיקרון את יודעת, יש פה עניין של עצה וביקוש, יש היצע ואין כל כך ביקוש. ראש המעבדה לתכנון ועיצוב עירוני באוניברסיטת תל אביב. כל מיני רואי שחורות, כי העיר זה אחד הדברים הכי דינמיים שיש. הוא באמת. אם כל הצער שינוי זה ה dna הבסיסי ביותר שיש לעיר, היא חושבת שיש מקום לרשויות המקומיות להתערב שצריך בצורה מאוד ממוקדת כחלק מאיזו שהיא מדיניות מסחרית כללית רחבה יותר. להגיד אוקיי, ברחובות מסוימים שאנחנו רוצים לשמור על החיות שלהם אנחנו נשמור חלק. המסחר, הייתי מעוניינת לדעת, על לא צריך לשמר הכל. אלא שכל רשות מקומית תנהג לפי האג'נדה שלה תכלית במה לתמוך עכשיו מתוך הסתכלות על העתיד. בהסתכלות של התושבים עצמם, בדרך כלל אין שערים שרוצות לקדם קיימות. למשל כן ירצו לשמר את הסנדלרייה ואת כל החנויות שבעצם נותנות שירותים, כמו מתפרה שבעצם עושות שימוש חוזר למוצרים. בתיירות, אם זה משהו שחשוב לקהילה המקומית או לסטטוס של העיר. מה בעצם לחשוב? האם באמת כמו שיש לנו דיור בר השגה אז זה צריך לעשות מסחר בר השגה? את הקונספט הזה של מסחר בר השגה, אבל אני לא בטוח שאני מסכים איתו כי אותו עסק שנשאר הוא בעצם בא על חשבון עסק חדש ותוסס ומגניב והפריעו. אני לא יודע מה שהיה יכול לקום במקומו ולענות על ביקוש אמיתי. טל ונגר היא מתכננת עירונית וכלכלנית שעומדת בראש חטיבת תכנון וסביבה בחברת אביב. לקרות ואם הם לא קוראים אז יש סיבה טובה שהם לא קוראים ולכן אני אני לא כל כך בעד לתת תמריצים לעסקים כאלה או אחרים כדי להחיות אזור כזה או אחר. כשהיא אמרה את זה קצת נלחצתי כי פתאום תהיתי האם אנחנו בדרך למין עתיד כזה שבו יש רק רשתות ענק מנוכרות וחסרות נשמה? אבל טלי הרגיעה אותי ואמרה שלפחות מנקודת המבט שלה, לעסקים קטנים עצמאיים יש דווקא יתרון ברחוב על פני הרשתות. מה היתרון? מסוגלים לעבוד במטראז קטן? הם לא צריכות פריקה וטעינה משמעותיות אז הן יודעות להשתלב עם האירוע. התפעולי הזה הרבה הרבה יותר טוב בסביבה צפופה ובעיקר הן יכולות להתאים את עצמן טוב יותר לסביבה שלהם הרבה יותר טוב ברשתות. אתם יכולים לתת מענה לאנשים הקשישים שגרים באזור הם הרבה יותר גמישים ביכולת העסקית שלהם להגיב לאירוע כזה או אחר, בעצם להתאים את עצמן לרחוב הספציפי שבו נמצאות. הייתה לי דוגמא מודיעין מודיעין, יותר גרוע, מפתח תקווה רק אומר. אלה של הפרברים המנומנמים והיא תוכננה יחד עם עוד כמה ערים בארץ. כדי להיות בדיוק כזאת, בעצם תוכננו בשיטת הזון. אינג אנחנו רואים אזורים שהם מיועדים למסחר ואזורים שהם מיועדים למגורים באזורים שמיועדים לשטחי ציבור. איזורים, כל אזור והיעוד שלו רק. זה שהוא ככה משנות השבעים, תפיסה תכנונית של ארה"ב הוא בעצם לא מאפשר את הרחוב החי ונושם הזה שאנחנו מדברות עליו ומעודד המון נסיעות. לפני שנתיים נפל דבר במודיעין שיש קרייבינג. יש ממש רצון מאוד גדול של האנשים לאותו רחוב, תוסס וחי, ויצרו אחד כזה. זה נקרא המע ר של מודיעין, ושם בעצם יצרו מין דופליקציה. כביכול של שדרות רוטשילד בתל אביב מדרכה רחבה, מסעדות, פאבים, חנויות ומבני מגורים הכל מהכל, ומה שקרה שם זה פשוט. אחת ההצלחות הכי גדולות שיכלו לקרות בעיר וזה רק מעיד על זה שבסופו של דבר אנשים קצת הורגים לזה. מחפשים את המסחר השכונתי הזה ולו רק כדי לקנות דברים, אלא בגלל המשמעות היותר גדולה שלו. עיר של פעם שבקורונה. התחלנו בעצם להבין שהמפגשים האלה השכונתיים, המקומות שבהם אתה רואה את השכנים שלך. את האנשים שלך הם קריטיים בתוך החיים. ובזה גם פרופסור חתוכה וגם טל ונגר, מסכימות העסקים הקטנים אל הרחוב. נחוצים לנו בינים צריך לפעול אקטיבית כדי לשמר אותם, או לקוות שהשוק החופשי יביא עסקים עצמאיים חדשים. יש להם ערך אמיתי בחיים שלנו, הם מה שמייצר קהילה וגם שגרה. תגידי, אחרי הפרק הזה את מסתכלת אחרת על החנויות האלה. האמת שכן, לפני כמה שנים עברתי לרמת גן, וזו עיר שופעת בעסקים ותיקים שהייתי מנותקת מהם וההיסטוריה שלהם לחלוטין. אז פתאום עכשיו, כשאני מסתובבת ברחוב ורואה אותם, הם עושים לי שמח על הלב כי אין מה לעשות לקנות אצל מישהו שאני מכירה בשם שאני יודעת ששומר לי את הדבר הספציפי שבשבילו אני באה כל שבוע, גם אם זה קצת יותר יקר. נשמע לי חלום, אבל להגיד שאני באמת אצליח לעמוד בזה? לא יכולה להתחייב. כרגע אני לא חושב שצריך לשמר אותן בכוח, אלא לתת לה ביקוש לעשות את שלו. לא הייתי רוצה, החנויות האלה יעלמו ישתנו. כן, אבל לא יעלמו כי זה באמת מה שעושה את הרחוב. אני זוכר שגרנו בארצות הברית הייתי הולך הרבה ברגל או רוכב באופניים והיו המון רחובות מרכזיים בעיר שהיו בהם חנויות שעמדו ריקות עם כזה שלט להשכרה. וזה קרה בעיקר כי אמזון פשוט הרגה אותנו וזה היה מבאס. ממש מבאס לעבור ברחוב ולראות חנויות ריקות כאלה. אז כן, הייתי שמח שהחנויות הקטנות ישרדו אלא פשוט לא חייבות להיות חנויות, עטים או כל בו קטן או חנות תקליטים, אלא אם כבר הגיע לפה הרטרו של התקליטים. אני הבנתי מעל כל צל של ספק הוא שלא הייתי רוצה להחזיק חנות כזאת בעצמי. כל בעלי החנויות שדיברתי איתם תיארו ימי עבודה של 12 שעות עבודה. גם בשישי ופחד אמיתי לצאת לחופש עם החלום הקלאסי הזה של אבות שרוצים שהילדים ימשיכו אותם אותו הם נטשו מזמן. היה שלב שחשבת שאתה רוצה שהילדים יכנסו איתך לעסק? אף פעם לא רציתי שייכנסו. אני לא מכיר הרבה חברים עצמאיים שהיו מכוונים את הילדים שלהם גם כן לעצמאי. היה איזשהו שלב שהבן הגדול הוא חשב שזה כדאי ומשתלם, אבל הורדנו אותו מזה והיום הוא הוא לבד הבין שעדיף לו להיות שכיר. זה הכי בטוח. האם יש לו משכורת בטוחה? הוא עובד במקום טוב, עבודה קלה לא קלה אבל יותר קלה מעצמם. הבנים של פיני עובדים בהייטק ואין מאושר ממנו על שהגשימו ככה את החלום הישראלי? ובאשר אליו, הוא מתכנן להמשיך למכור dvd עם תקליטים בידוריות ולהמיר קלטות וידיאו, עד שימאס לו? ויש לי כוח לקום בבוקר ולבוא לפה וכיף לי, אני אמשיך, גם אם זה יהיה גיל 80. אני לא מגזים. אתם ואתם האזנתם לחיות כיס. העורך שלנו הוא תומר מיכלזון, עורך הסאונד, הוא אסף רפפורט, וטכנאי הסאונד הוא שרון לרנר, עורך כאן הסקטים, הוא ניר גורלי. החברים הנוספים במערכת חיות כיס הם אלון אמיצי וצליל אברהם המפיקה שלנו הילי צדוק והמתמחים הם רותם רפאל ואיתי ניקסון. תודה גם לעומר בן נפתלי. כל הפרקים שלנו זמינים בכל אפליקציות פודקאסטים וגם באתר. כאן כמעט 300 פרקים רק תבחרו. אני שאול אמסטרדמסקי, אני ענת קורול, גורדון ותודה רבה שהאזנתם.